הריון של ארכיטקט/ית
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אולטרסאוד של עובר בבטני,התאהבתי בדבר הקטן שצף לו שם במים, עוד לא ידעתי עליו כלום אבל כבר אהבתי אותו אהבה עזה, והפוטנציל שלו כבר היה שם כמו בכל זרע קטן.
אחרי שנים של בירוקרטיה ובאמת אחת הבירוקרטיות הארוכות שחווית, אני שוב בהריון הפעם מדובר בהריון חוץ רחמי והעובר מתוכנן ומהונדס ויפוסל מבטון טייח ואדמה. אז אני כבר יודעת עליו הכל או לפחות כל מה שאפשר. והתחושה אהבה, התרגשות, התלהבות, והפונטצייל כבר שם וקיים, והרוח הרוח בדרך והיא תתן לבית שלי נפח תהפוך אותו לתל מימדי.
אז הגיע הרגע ואיתו בא הטרקטור והוא הראשון בסדרה של הרבה עובדים כלים מכשירים אנשים פסלים שיבואו ויכנסו לאתר וייתנו לאדמה צורה חדשה, והטרקטור עובד מפנה מפלס חופר וקו ועוד קו מתחיל לקבל נפח, זה עוד קשה לראות ועיין בלתי מזויינת עוד לא תבחין בו. ולכן מזכיר לי תמונה של אולטרסאוד מטוטש. והאדמה יש לה רייח רייח שמזכיר בישול טוב, ויש בה סוד ויש בה קסם, ואני מרגישה שגם לאדמה יש את הסיפור שלה. ואותו אני רוצה לספר את הסיפור של האדמה ואת הסיפור שלנו, על כל היתרונות שלו והחסרנות על התהליך המורכב הז של לבנות בית על הסמל שלו של הבית של משפחה של אדמה, על המקום הזה של בית שמשרת אותנו ונותן לנו מחסה הבית מחמם אותנו ונותן לנו מקום של שקט וביטחון, ומההוא מבטא, האם הבית שלנו הוא גם השתקפות שלנו?
תגובות אחרונות