יושבת  מול המחשב בחדר העבודה שלי וחושבת, איפה הייתי לפני שנה, מה קרה בשנה העמוסה הזו. לפני שנה התגוררתי בשכירות בבית הצמוד לכאן בבית שלי עבדו במרץ על השלד שלו, והתכוננו ליציקת קירות האדמה, היו כאן הרבה פועלים שמחים ועמלים, והבית לבש צורה גולמית תלת ממדית, גם אז התרגשתי! והיום, היום עובדים כאן פועלים אחרים שמחים ועמילים במרץ על טיפול בגמרים. יד צבע אחרונה, קרמיקה אחרונה על הריצפה, ליטוש אחרון של המדרגות, טייח אחרון בקירות האדמה, איש שיש בדרך להתקין את המשטח על המטבח, תריס אחרון שהוחלף, אפילו נקבע כבר תאריך לחברת נקיון. וכל זה עוד שבועיים אפילו טיפה פחות. ופתאום אני קולטת, הפרויקט הזה עוד רגע, ממש עוד רגע קט, עובר לפאזה אחרת לגמרי. עוד מעט ניפרד מהפועלים נחזור לחלל האינטימי שלנו, יהיה לנו בית ושקט ופרטיות. ועדיין קשה לי לקלוט שאוטוטו המרתון הזה עומד להיסתיים, במיוחד עכשיו כשאנחנו בהילוך כל כך מהיר והטלפון שלי מצלצל בלי סוף עם עוד ועוד ועוד בעלי מקצוע, ועוד בחירות ועוד שאלות ועוד ידית והאם רוצים את זה כך או כך. והכל יוצא כ"כ יפה, כמו מוסיקה טובה – היצירה הזו נשזרת בפרט ועוד פרט בצורה אקלקטית ומפתיעה בזרימה שלה. האבן, הבטון, הבוץ, האדמה, הטייח הירוק, צבע התכלת, העץ – הכול נשזר ביחד בהרמוניה מופלאה. השיחה הפנימית שלי / שלנו בין הטבעי לקדמה מסופרת בבית בשקט, שלווה ובבהירות מרגשת. ובעצם ידעתי את זה עוד קודם, ידעתי את הכול ועכשיו כשזה אמיתי, מוחשי, חומרי – זה מרגש אותי עד לשד עצמותי, ללב ולנשמה. ברור לי שאין סוף, אין סוף לפרוקטים כאלה וזה לא שרק נגיע לרגע הזה ובבת אחת הפרוקט ייגמר ונעבור לפרוייקט הבא, ברור לי שהבית הזה הוא פרוייקט אין סופי שיהיו בו עוד עליות וירידות, ויש עוד גינה ועוד משימות לנימרוד (בן הזוג שלי) בלי סוף, ולול ומדורה ודבורים ועוד מעקה אחד או שניים, אבל כמו שזה ברור לי גם ברור לי שיהיה שינוי גדול ומהותי שינוי באורך החיים, סוג של שיגרה חדשה, עם קצב אחר. ויש בי תשוקה גדולה להיות כבר שם, בבית נקי ללא אבק, בבית שלי של המשפחה שלי, מבשלת לנו במטבח החדש שלנו, אני יכולה לדמיין אותנו, ממלאים את החלל, בקולות, מראות וריחות, והכל הכל שלנו, החלל כבר כאן חדש, ובקרוב גם יהיה נקי ומוכן שנמלא אותו בנו. בחיים שלנו, בחוויות שלנו, בשמחה באהבה באכזבה ובגדילה. יום יבוא! במהרה בקרוב הוא יבוא!