יש מן רגעים כאלה, רגעים כאלה שיוצקים לבית את הרוח שבו, הדלקת התנור מסה ע"י עדיאל שינאור מבית קמין מסה הוא אחד מהרגעים האלה. 

אלא היו יומיים עמוסים וגדושים בכל טוב, הבית התמלאה ניחוחות של אדמה מים ואש, ידיים רבות (כולל 3 המופלאים שלנו) נגעו ליטפו התאימו ניסרו, ויצקו את הליבה של התנור.הספסל התחיל לקבל את הנפחיות שלו עוד ארוכה הדרך עד לסיומו הפיסולי.

היה אוכל טעים מחומוס של הבלובאס החדש ובסיום פיצות שנאפו בתנור החלומי, והיו טעימות, חמות, ואם ארומה של אפיה בתנור עצים. ואווירה הייתה כל כך טובה, תחושה כזו, של שיתוף, שהזכירה איך פעם כל הכפר היה מתגייס לבנות בית חדש בתחומו.

מאז התנועה בבית השתנתה ואנחנו מבלים את הערבים צמודים לתנור, מתבוננים באש, ומבשלים בו, להפתעתי הרבה הבית מתחמם בכל אגפיו, כולל חדרי השינה שמורחקים ממנו מאוד, וכל זה למרות שעדיין אין חלונות בחלק זה של הבית. קמין חלומות כבר אמרתי?

Gallery Notice : Images have either not been selected or couldn't be found

בית ההוביטים מספר סיפור של דיאלוג בין המודרני לטבעי – הוא מחולק לשני גושים בעלי קווים וחומרים שונים.

יחד עם זאת נלקחו בחשבון פרמטרים נוספים: בידוד, מסה טרמית, זרימת אוויר ומצבים שונים של איכלוס בהתאם לגיל הילדים והצרכים שלהם, צרכים של תושבי הבית ואורך החיים שלהם.

בתכניות ניתן לראות את החיבור בין הפרמטרים הצרכים והסיפור התוצאה ייחודית ומתאימה לבעלי הבית בדומה לחליפה שתופרים לפי מידה.

Gallery Notice : Images have either not been selected or couldn't be found

לאט לאט, פרט ועוד פרט, החללים לובשים את חומרי הגמר שלהם, פרטים וחומרים מתחברים ומספרים את סיפורו של הבית

אז מי היה זה שהביא את הרעיון ההזוי הזה לחיות בתוך אתר הבניה?

יכול להיות שזו הייתה אני?

חוסר סבלנות בשילוב עם בעלי בית שחזרו לביתם מחוץ לארץ הביא אותנו לחיות בתוך האתר בניה, ידעתי שזה יהיה מאובק ידעתי שזו תהיה הרפתקאה אבל שום דבר, ושום רעיון, ושום מחשבה לא הובילה אותי למצב כפי שהוא מתקיים במציאות.

אני קמה בבוקר, ממש דקות לפני שהפועלים מגיעים, שותה את הקפה לקולות התארגנות הבוקר שלהם, ומגיחה לי מאיזור המטבח הזמני שלנו או כפי שאנחנו קוראים לו תאילנד, הראשון מבין הפועלים שרואות עיני לרוב זה בחור בשם סאמר, בחור עם לב ענק וחיוך עצום, שמזמין אותי כל בוקר לקפה ומבטיח ובאמת מבטיח שהיום הוא מסיים את החדרים וזהו אני כבר יוכל לנקות ושם יהיה מסודר, איכשהו זה לא ניגמר ויום עובר ועוד יום ועוד אחד והחדרים רחוקים וקרובים לסיום. אבל אולי מחר….

הדברים מתקדמים, מתבשלים להם טוב טוב ובאמת הבית לובש צורה יפה, קירות האדמה קיבלו טייח פנים וחוץ אבן לקט הונכה תחתיהם, עוד לא סופי אבל כל כך יפה, כמו מוסיקה טובה, כמו עוגה שמפיצה את ריחה רגע לפני שצריך להוציא אותה מהתנור, יש בהם שקט ושלווה, בהיפוך גמור למה שקורה בחללים שאותם אנחנו מאכלסים כבר.

גם בחלק שאנחנו מאכלסים (איזור החדרים) יש כל הזמן תנועה ואני שמחה לראות את הקומפוזציות הצבעוניות לובשת את הצורה התלת מימדית שלהם, ויש בניהם דיאלוג עדין, בין ירוק לתכלת לאפרפר, בין הבטון הקר לעץ החם, בין האלומניום התכלכל לטייח הווגה הירוק, ובין הכתום הכחול והירוק בחדרי האמבטיה ובחדרי הילדים, כל ילד בחר לו את הצבע שלו בצבע הזה צבענו את הפינה של איזור השולחן יצירה/כתיבה, והוא יקבל עוד נגיעה בדלתות הארון, זה יצא ממש קסום נעים הצבע משמש להגדרת החלל, והאיזורים שבו, בחדר האמבטיה שילבתי בין הצבעים, כך שעם מעט טוב הרבה מחשבה נוצרה קומפוזיציה מיוחדת המשרתת את התנועה והזרימה בחלל.

התחלנו להתייחס לבית במושגי העולם הגדול – הכניסה נראית כמו עזה אחרי הפצצה, המטבח מתאילנד, איזור האדמה מאירופה, ואילו המישרד קיבל קונטציות של מגדל אייפל בעיקר בגלל המרחק שלו מהמטבח הזמני, עכשיו אני אנסה לתאר תמונה שכזו – ילדים יושבים מול המחשב, אחד מרגעי החסד האלה שלא צריך לחפש משהו בארגז כדי להביא להם בגד, משחק, אפילו לא צריך לדאוג לאוכל לאף אחד ובבית רגיל היה זה זמן של מנוחה, אך לא ולא בביתינו אשר בבניה זה רגע מאתגר ביותר כל קריאה של אמא בואי רגע מצריכה טיפוס במגדל בין 3 קומות, בו השכנים בהחלט טובים ויפים בעיני אך הטיפוס…. זה מסיפור אחר.

בכל יום מתגלה עוד משהו שצריך לעשות והפינה הקטנה השקטה שאני מייחלת לה כל יום מתקרבת ואז מתרחקת לה שוב, אבל אולי מחר…..

נכנסנו לסחרור….

הבית מתקדם בקצב ואנחנו כל יום נידרשים לבחור עוד ועד בחירות, קרמיקה, צבעים לבית,לפנים, לחוץ, מאוררים, גופי תאורה.

למזלנו…

יש לנו קונספט מאוד ברור. מראש בחרנו קונספט שישקף אותנו את עולמנו שייתן לנו להרגיש בנוח בבית שלנו אך גם יאפשר לנו למצאות את כל הרבדים שלנו – ויש לנו הרבה.

הבית שלנו מורכב משני גופים האחד קונבציואלי מודרני נקי פשוט, הוא בנוי כקוביה שחפרו בה, ולשם אנחנו בוחרים עיצוב נקי יותר. והחלק השני החלק האורגני בנוי מאדמה עם צורניות אמורפית צומח כצמח מן האדמה והעיצוב שלו אקלקטי וטבעי.

אז אנחנו פוקדים חנויום מסתכלים במניפות והופחים את המבנה הזה לאחד מחובר ושלם.בו זמנית אנו צופים איך הבית שלנו מקבל את צורתו, כל יום נראה אחר מקודמו, כל יום יש דבר חדש להסתכל לבחון ובחור.

Gallery Notice : Images have either not been selected or couldn't be found

הסיפור של הבית התחיל עוד הרבה לפני "היום הראשון בשטח" – מהמורות הבירוקרטיה, דרך ממושכת של תכנון בדיקה ומחשבה ומה לא – על כל זה בפעם אחרת.

אבל כשכבר היו האישורים הנכספים ביד, והחזון למוצר די ברור (לפחות כך חשבנו) הגענו לשלב שבו צריך להחליט איך כל זה יהפוך מקובץ במחשב למשהו שאפשר לגור בו. אז איך עושים את זה?
אפשר ללכת לחנות (או לקבלן) ולבקש "תביא לי פעם אחת בית" – לשלם, לבוא לבקר ובדרך לבחור צבעים וריהוט – אבל אני רוצה להיות שם, מעורב, זה הילד שלנו – איך אני אתן אותו למשהו אחר שיגדל….

מנגד, אפשר ללבוש בגדי עבודה ולהתחיל להניח לבנים – סה"כ בית מה כבר כל כך מורכב? הרי אפשר להעסיק בעלי מקצוע למה שבאמת צריך (חשמלאי, אינסטלטור וכו') – אבל כמה זמן כל זה ייקח?
אז זהו – כשנכנסים לזה מגלים שזה בכלל לא כל כך פשוט – רשימת אנשי המקצוע טופחת ועוברת את ה40, ובכלל מה אני עושה באמת בידיים והיכן אני המפיק? וכמה שיורדים יותר לפרטים מגלים שיש בזה המון ידע, סוגים, שיטות וחומרים וש "אנשי המקצוע", לפחות ברובם, איך לומר – לא ממש רופא שוויצרי…

בקיצור – בסופו של דבר, אחרי המון סיבובים – נמצא האדם הנכון להפקיד בידיו אחוז נכבד מהעבודה, כמו ילד ששולחים לבית הספר הנכון עבורו (או עבור ההורים) – שמקשיב משטף ומקיים דיאלוג – ואחרי כחודש וחצי של עבודה – אני מברך על ההחלטה הזו.
אבל….(נו תמיד יש אבל וכאן הוא גדול) נשארתי בסופו של דבר עם ידיים נקיות מידי, לפחות עד שלב הגמרים והגינה. הרי אני כבר שנתיים מנקה, גוזם, מטפל בעצים ופתאום המון אנשים אחרים מסתובבים בשטח, עושים פלאות ואני פתאום יושב בכיסא המפיק, אחלה אבל (שוב אבל) לא מספיק.

רעיון המאפייה של יום שישי כבר מתגלגל לי בראש הרבה זמן – לקחת את הפטיש שלי לאפייה צעד אחד קדימה, רק צריך ציוד שידע לייצר לפחות 50 כיכרות לחם בזמן סביר וכמובן שיעמוד ב"תקן הירוק"

וכך נולד פרויקט התנור, גם משהו לעשות בידיים – וגם צעד ראשון למאפייה.

תאבון עץ קלאסי הוא כלי אפייה מדהים אבל גם בעייתי, הוא צורך כמות עץ רבה מאוד – ואם לא מוסיפים לו גיבוי של מערכת גז – גם משך החימום ארוך מאוד. חיפשתי משהו חכם יותר ובעיקר חסכוני וירוק יותר.

אחרי כמה לילות ומגוון צירופי מילים שהושלכו לעבר המכונה למתן תשובות (גוגל בעברית) – נמצא הפתרון – תנור טיל (rocket stove) לאפייה. תנורי הטיל מוכרים בעיקר בתור תנורי חימום הRMH – Rocket Mass Heater או כתנורי בישול אפקטיביים ביותר וללא עשן – תנורים אלו צורכים הרבה פחות חומר בערה ביחס לקמין הביתי, פועלים על ענפים דקים (ולא גזעים) ומיצרים שריפה סופר אפקטיבית (ועכב כך גם ללא עשן) אז למה בעצם לא לאפייה? סיבוב נוסף ברשת העלה כמה עיצובים קיימים לרעיון הזה וכמה דיווחים על הצלחות.

מיני תנור תיל לאפייה

בפרק הבא – קצת על תנור טיל, יסודות ויועץ הסתרים (עוד משהו שלמדתי בחודש האחרון – לכל שאלה, יועץ משלה)

והנה הכל קורה במקביל!

כמו עץ שמתחיל בגזע ומתפצל ומתפצל, כך גם הבית מתחיל בשלד יסודות עמודים קירות ועכשיו עכשיו זה פשוט חגיגה, בונים מחיצות פנים מכינים משקופים עיוורים (ניסתרים) לדלתות פנים, חוצבים תעלות חשמל בונים את הגג הקל ע"ג שלד מפלדה ומתחילים בבניה באדמה. וכל זה קורה בו זמנית לאן שלא מפנים את המבט ניתן לראות אדם עוסק במלאכתו הוא.

הגג הקל או כפי שקוראים לו בשטח הגג המשוגע הוא תולדה של טעות במחשב שכל כך מצאה חן בעיני שהפכה להיות אחת הפנינים של הבית, הגג בנוי משולשים משולשים בעלי זוויות וגבהיים משתנים הנותנים לו מראה של קליפת אדמה מרחפת באוויר, בכדי להדגיש את הצורניות שלו הוא בנויות קורות עץ גושני המתואמות עם הזוויות והגבהיים. החומר הקל שלו יאפשר לאוויר החם להישתחרר מהבית והמסה קטנה שלא תצבור חום (בשונה מגג בטון בעל מסה גבוהה שמתחממת).

וכל זה יושב על חגיגה של קירות קש קל קירות אדמה וקש עבים ומבודדים, השילוב בין שני האלמנטים האלה יחד עם תכנון אורגני (צורניות מעולם הצומח) נותנים לבית את המראה ההוביטי שלו.

בזמן המכרז התלבטנו רבות לגבי הבניה באדמה, האם לבצע אותה בעצמנו? להביא מומחה לבניה באדמה? לערוך סדנאה בחינם ומשתתפי הסדנאה יבנו לנו את הבית? האופציה שקבלן הבניה יהיה גם זה שבונה את איזור האדמה לא הייתה בכלל על הפרק, תוך כדי הפגישה עם הקבלנים גילינו שהרצון ללמוד את סוג הבניה הזה הפך את הבית שלנו לאטרקטיבי, דבר ששימח אותנו ברמה האישית אבל גם ברמה הגלובלית מסתבר שהנישה הקטנה הזו הולכת ומרחבת, כך קרה שבחוזה בנינו לבין ויקטור שממה (הקבלן) נחתם כי הוא יבנה את איזור האדמה ויביא יועץ לבניה מסוג זה. בחרנו ביחד את דינה יוגב בעלת ידע וניסיון מהשטח של שנים בבניה באדמה, ביום חמישי היא באה והעבירה את הפועלים אותנו, סדנה לבניה באדמה וכך בעצם ניפתח לו עוד ענף באתר, בניית קירות הקש קל.